<h1>פירוש הראב"ד מכת"י על כריתות</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[ויקרא ג' ט"ז] כל חלב לה', לחייב על חלב מעילה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"כ ה"ד]. פי' אע"פ שאין מעילה בקדשים קלים דלא קרינ' בהן מקדשי ה' על חלב מיהת מועלין דהא כתיב ביה לה'. [פירוש הראב"ד מכת"י]. [ויקרא ה' ט"ו] מקדשי ה', המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים שאינם לשם. אין לי אלא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שכולם לשם, מנין לרבות עולה שעורה מתנה לכהן, קדשי קדשים בשרם ואימוריהם לפני זריקת דמים ואימוריהם לאחר זריקת דמים ואימורים קדשים קלים לאחר זריקת דמים תלמוד לומר קדשי ה' ריבה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"כ ה"א]. ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים נפקא לן מכל חלב לה' האמור בפרשת שלמים שהוא מיותר והוא לא נאמר אלא לאחר זריקה והכי איתא בחולין [קי"ז ע"א] ובכריתות [כ"ג ע"ב].
<h2>דף ד:</h2>
[ויקרא ג' י"ז] חקת עולם לבית העולמים. לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות. בכל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ. כל חלב וכל דם לא תאכלו, רבי יהודה אומר חלב ודם הקיש החלב לדם מה חלב בשני לאוין אף הדם בשני לאוין וחכמים אומרים אין בהן אלא אזהרה אחת. יכול אף דם פסולי המוקדשים יהו חייבים עליהם משום שני לאוין, ת"ל רק הדם לא תאכלו אין בהן אלא אזהרה אחת. אין לי אלא דמן חלבן מנין, ת"ל חלב ודם הקיש חלב לדם מה הדם בלאו אחד אף החלב בלאו אחד. שמתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהו חייבין על דמו משם שני לאוין, ת"ל רק את דמו לא תאכלו אין בו אלא אזהרה אחת. אין לי אלא דמו חלבו מנין, ת"ל חלב ודם הקיש החלב לדם מה הדם בלאו אחד אף החלב בלאו אחד. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"כ הלכה ו'—ח']. כל חלב וכל דם לא תאכלו ר' יהודה אומר חלב ודם הקיש הדם לחלב מה חלב בשני לאוין אף דם בשני לאוין. בכריתות פרק א' [ד' ע"ב] מייתי לה להא מילתא. ומקשה עלה למה לי היקשא והא בהדיא כתיבי שני לאוין בדם אחד כאן ואחד בפרש' כל חלב שור וכשב ועז. ומתרץ אימ' מה חלב בשלשה לאוין אף דם בשלשה לאוין תרין כתיבי בהדיא בחלב וחד לאו דזרות וזר לא יאכל כי קדש הם אף דם נמי אית ביה לאו דזרות דסד"א הואיל ואתמעיט מטומאה כדאיתא בזבחים פר' בית שמאי [מ"ו ע"א] ובמסכת חולין פר' כל הבשר [קי"ז ע"א] אימ' נמעטיה [נמי] מזרות דבחד עניינא כתיבי כדדרשינן בזבחים [ט"ו ע"ב] בפרש' וינזרו מקדשי בני ישראל דבזרות קא מיירי והתם נמי כתיבא טומאה וכיון דדם ליתיה בחיוב טומאה בחיוב זרות נמי ליתיה קא משמע לן היקישא. וחכמים אומרים אין בו אלא אזהרה אחת פי' בדם אין בו אלא אזהרה אחת ואף על גב דאית ביה תרי לאוין בדם וחד בזרות קא סברי רבנן חד בחולין וחד בקדשים וצריכי כדאית' בכריתות פר' א' הילכ' הני תרין לאוין דדם כחד דמו ולאו דזרות נמי קסברי רבנן כיון דמיעטיה רחמנא לדם מטומאה הכי נמי לא מיחייב משום זרות דזרות וטומאה בפ' וינזרו איתקוש להדדי כדאיתא בזבחים פרק ב' [ט"ו ע"ב] הילכך בדם לית ביה אלא אזהרה אחת. יכול אף דם פסולי המוקדשין יהו חייבין עליו משום שני לאוין, אתאן לר' יהודה ולמעוטיה נמי משני לאוין דסד"א כיון דאסירי בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיון וחלבן נמי אסור דמן נמי ליקום עליה בשני לאוין אחד משום דם חולין ואחד משום דם קדשים, ת"ל בפרש' ראה אנכי בענין פסולי המוקדשין שנפדו רק הדם לא תאכלו רק מיעוט הוא אין בו אלא לאו אחד. מתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין, פי' שהוא נאכל במומו ואין לו פדיון. יכול יהא בדמו שני לאוין שהרי קדש הוא ולא יצא לחולין, ת"ל בפר' כל הבכור בבכור בעל מום רק את דמו לא תאכל רק מיעוט. אין לי אלא דמן, הואיל ואימעיט מנותר וממעילה ומטומאה. חלבן מנין, אע"ג דמיחייב בכולהו שלא יהא חייב בחלבן של אלו משום חלב קדשים, ת"ל חלב ודם הקיש חלב לדם וכו'.
<h2>דף ו.</h2>
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר ומה קרבן מנחתך דבר שיש בו טומאה ועולה לאישים על מזבח החיצון, יצאו העצים שאין בהם טומאה, יצאו הדם שאינו עולה לאישים, יצאת (הקטרה) [הקטרת] שאינה על מזבח החיצון. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פי"ד ה"ד]. ר' ישמעאל אומר מה קרבן מנחתך דבר שיש לו טומאה ועולה לאישים וכו' אף כל דבר שיש לו טומאה ועולה לאישים יצאו העצים שאין להם טומאה ואי קשיא לך והאמר מר [זבחים מ"ו ע"ב] והבשר אשר יגע [בכל טמא] (ויקרא ז' י"ט) וכו' לרבות עצים ולבונה אלמא בני קבולי טומאה נינהו, ההוא לאפסולי בעלמא אבל אין חייבין עליו לא כרת ולא מלקות והכי איתא בזבחים פר' בית שמאי [שם] ור' ישמעאל סבר לה כרבי שמעון דאמר דברים שאין דרכן לאכל אין חייבין עליהם משום טומאה דדומיא דבשר בעינן כדכתיב [ויקרא ז' כ'] והנפש אשר תאכל בשר וגו' וטומאתו עליו ונכרתה. מיהו קשיא לי אי כר' שמעון סבירא ליה מאי איריא עצים אפילו לבונה נמי דהא לאו בת אכילה היא ומריבויא דוהבשר קא מרבינן לה לאפסולי בעלמא וקטורת נמי לדעת ר' (ישמעאל) [שמעון] הא לא מחייבי עלה משום טומאה כדאיתא בזבחים [מ"ה ע"ב] ודם נמי לדברי הכל לא מחייב עליה משום טומאה כדאיתא בההוא פרקא [שם] ואם כן כולהו נפקי מכלל טומאה חוץ מן היין, ואיכא לתרוצי בלבונה דהאי דלא ממעטינן לה משום דהויא בכלל קרבן מנחתך שהיא קרבה עם המנחה וכיון דלבונה הבאה עם המנחה טעונה מלח אף לבונה הבאה בפני עצמה, ולבונה הבאה בבזיכין נמי ילפי לה מהאיך. ותו קשיא לי דקתני יצא הקטורת והכתיב בהדיא [שמות ל' ל"ה] ממולח טהור קדש ואמרי' בפטום הקטורת [כריתות ו' ע"א] מלח סדומית רובע, ואיכא למימר דבשעת הקטרה קאמר ורבנן סבירא להו דאפילו בשעת הקטרה טעון מלח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח.
<h2>דף ח.</h2>
[ויקרא ט"ו י"ד] יקח לו, לעצמו שאם הפרישו לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו שנייה. [תורת כהנים מצורע פרשת זבים פ"ה הי"ג]. יקח לו לעצמו. פירוש לאותה הזיבה עצמה שאם הפרישן לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה כדאמרינן בחטאת חלב שאם הפרישה על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום. ואע"ג דלגבי זיבה מקילינן טובא דתנן האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, הני מילי כשהפרישה קרבן אחד על כולם, אבל אם הפרישתו על זיבה אחת אינה רשאה לשנותה לזיבה אחרת ואם שינתה לא כיפרה כדאמרינן לגבי חטאת חלב שאם הפריש בהמה על חלב והביא על דם הרי זה לא מעל ולא כיפר והוא הדין מחלב לחלב.
<h2>דף ט:</h2>
[ויקרא י"ד ל'—ל"ב] אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, ואת אשר תשיג ידו. אשר תשיג ידו מה ת"ל, שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן עני בזמן שהוא עני מתחלתו היה עשיר והעני מנין, ת"ל אשר תשיג ידו. מאשר תשיג ידו מה ת"ל, שיכול אימתי אני אומר יגמר בעני בזמן שהתחיל בעני הביא את אשמו עשיר והעני מנין, ת"ל מאשר תשיג ידו. ואת אשר תשיג ידו מה ת"ל, שיכול אימתי אני אומר יגמר בעשיר בזמן שהתחיל מבעשיר הביא אשמו עני והעשיר מנין, ת"ל ואת אשר תשיג ידו. יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר יגמר בעני, ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה ממין חטאת תביא עולה. למנחה, שתקדום מנחת בהמה לחטאת העוף. יכול אף יולדת שהביאה קרבן (עמה) ענייה והעשירה תגמור כענייה, ת"ל זאת. תורת אשר בו נגע צרעת, מלמד שעני שהביא קרבן עשיר יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא, ת"ל זאת תורת. [תורת כהנים מצורע פרשה ד' הלכה י"א—ט"ז]. את אשר תשיג ידו מה ת"ל שיכול אימתי אני אומר יגמור בעשיר בזמן שהתחיל בעשיר, פירוש בזמן שהתחיל כמו כן בעשיר כלומר שהיה עשיר מתחלתו ועד סופו, אבל הביא אשמו עני והעשיו מנין שיביא בעשיר, ת"ל את אשר תשיג ידו כלומר כל מה שתשיג ידו. והאי סתמ' כולה ר' שמעון היא דאמר אשם לא קבע אלא חטאת קבעה בעשירות ודלות, ופלוגתייהו בכריתות [ט' ע"ב] ובמשנת נגעים [פי"ד מי"א]. יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר יביא קרבן עשיר ת"ל את האחד חטאת ואת האחד עולה שממין חטאת יביא עולה, פירוש יכול אפילו הביא עיקר קרבנו עני דהיינו חטאת והעשיר יביא עולת עשיר ת"ל וכו' כיון שהחטאת עוף עולה נמי הויא עוף. על המנחה שתקדום מנחת בהמה לחטאת העוף. האי קרא בסוף פרשת דלות הוא דכתיב ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה, והאי מנחה מנחת נסכים היא הבאה עם האשם ומדקאמר על המנחה שמע מיניה שכבר קדמה. יכול אף יולדת שהביאה קרבנה עניה והעשירה תגמור בעניה ת"ל זאת אשר לא תשיג ידו מיעט ליולדת שאע"פ שהביאה חטאתה בשעת ענייה כיון שהעשירה בשעת הבאת עולתה תביא אותה בעשירות, ונראה לי הטעם מפני שחטאתה של יולדת אף בעשירות עוף הוא הילכך אין חטאתה ראויה לקבעה בעניות לעוף.
<h2>דף יג:</h2>
[ויקרא י' ט'] יין ושכר אל תשת. יכול כל שהוא יכול (מניחו) [מגיתו] ת"ל שכר לא אמרתי אלא כדי לשכר רביעית בן ארבעים, אם כן למה נאמר יין מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרים עליו מגיתו. רבי יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות כל המשכרים ת"ל שכר, אם כן למה נאמר יין על היין במיתה ועל שאר כל המשכרים באזהרה. רבי אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתיהו (כדי) [כדרך] שכרותו הא אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור. [תורת כהנים שמיני פרשה א' הלכה א'—ב']. יין ושכר אל תשת יכול כל שהו יכול מגתו ת"ל ושכר וכמה כדי לשכר רביעית ושהוא בן ארבעים יום. א"כ למה נאמר יין [יין] מוזהרין עליו כל שהו ומוזהרין עליו מגתו כלומר אזהרה יש בו אבל אינו במיתה. וא"ת יין היאך הוא מיותר והלא שכר כל המשכרים משמע ויין לגופיה אצטריך יין אין שאר משכרין לא, דהא תנא קמא הכי סבירא ליה ור' יהודה לחודיה הוא דמרבה שאר משכרין. הא מילתא מיפרשא בכריתות פר' אמרו לו [י"ג ע"ב] דת"ק יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אין שאר משכרים לא כדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין אף כאן וכו', קסבר ת"ק הואיל ונאמ' שכר שכר בתורה סתם ופרט לך [הכתוב] באחד מהם שהוא יין אף כולן יין הילכך יין מיותר ולמה בא להזהיר עליו בכל שהוא ואפי' מגתו אבל עונש מיתה לא נאמרה אלא המשכר דהיינו רביעית בן ארבעים יום. מיהו קשיא לי הא דקאמר יין אל תשת יכול כל שהוא, והא קיימא לן דכל אכילה האמורה בתורה אינן פחותה מכזית וכל שתיה אינה פחותה מרביעית דשיעורין הלכה למשה מסיני. ואיכא למימר משום ריבוייא דשכר קאמר כיון דמשמע דשכר היינו יין כדיליף מנזיר וא"כ הוה ליה כמאן דכתיב יין ויין אל תשת וכיון דכתיב יין תרי זמני יכול לרבות אפי' כל שהוא ומגתו ת"ל ושכר, כלומר אין ודאי האי שכר יין הוא מיהו להכי אפקיה בלשון שכר עד דמשכר ומדכתיב יין כלל להזהיר על היין בכל שהוא ומגתו. רבי יהודה אומר יין אל תשת וכו' אם כן למה נאמר יין, פי' וכי היין אינו בכלל המשכרים אלא לומר על היין במיתה וכו', מפרש התם ר' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ושכר לרבות המשכרין ואפי' דבלה קעילית ודבש וחלב והכי איתא בכריתות. ולר' יהודה למעוטי יין מגתו וכל שהו לא שמעינא ליה אלא מדכתיב יין ושכר הוקש יין לשכר עד דמשכר. ר' אליעזר אומר יין אל תשת שכר אל תשת אל תשתהו כדרך שכרותו וכו', רבי אליעזר לא יליף שכר שכר מנזיר מיהו אינו אלא יין דה"ק כשהוא שכר אל תשת כלומר כשהוא דרך שכרותו אל תשתהו כבר נתמעט מכאן כל שהו ומגתו, ולא עוד אלא אפי' שתה רביעית והפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהו פטור ואפי' אזהרה אין בו. האי הפסיק דקאמר ר' אליעזר הכא אפי' הפסקת כל שהוא קאמר, ות"ק סבר כל שהו בכדי אכילת פרס מצטרף לכל איסורין שבתורה, ור' אליעזר גופיה בכל התורה מודה שהוא כן חוץ מזה דלהכי כתיב יין ושכר כלומר יין והוא דמשכר, וקסבר ר' אליעזר אעפ"י שהיא שתיה אינה משכרת מפני ההפסקה עד שישתנו כולו בבת אחת ובלא שום מים והכי איתא בכריתות. מיהו מספקא לי לרבנן דאמרי יין המשכר במיתה ושאינו משכר באזהרה היכא דהפסיק בו או שנתן מים לתוכו כל שהו פשיטא לי דאזהרה אית ביה דלא גרע מיין מגתו, אלא עונש אית ביה או לא מסבר סברי רבנן דכה"ג משכר או לא. ומסתברא דסבירא להו דכי האי גוונא נמי משכר הוא, מדלא ממעטי ליה ברישא מעונש דהוה להו למימר יין ושכר יכול אפי' כל שהו ואפי' מגתו ואפי' הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהו ת"ל ושכר, מדלא קאמרי הכי ש"מ דבכי האי גוונא ושכר קרינא ביה. מיהו קיימא לן כר' אליעזר ואפי' אזהרה אין בו.
[ויקרא י' י'] ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הערכים, בין הטמא ובין הטהור אלו הטמאות והטהרות, ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות, את כל החקים אלו המדרשות, אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות, ביד משה זה המקרא. יכול אף התרגום, ת"ל ולהורות. [תורת כהנים שמיני פרשה א' ה"ט]. ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו הערכין והדמים וחרמים וההקדשות כלומר כדי שידע להפריש בדיניהם אי זה ענין הוא קדש ואי זה ענין הוא חול. בין הטמא ובין הטהור אלו הטמאות והטהורות. ולהורות אלו ההוריות אי זה אסור ואי זה מותר כגון אסורי חלב ודם ושאר איסורין. את כל החקים אלו המדרשות פי' דברים שאדם דורש אותם מן הפסוק לאסור או להתר לטמא או לטהר שאינן פשוטין מן המקרא אלא שצריכין לידרש וכיון שהן צריכין לידרש אסור להורות שתויי יין. אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות פי' דברים שהם הלכה למשה מסיני אעפ"י שהם דברים סדורים בפי החכמים שאין משיבין על ההלכה ואין דנין מהן קל וחומר ולא בנין אב אפי' הכי אסור להורות מהם. ביד משה זה התלמוד פי' אלו שמועות החכמים שאדם מוסר שמועותיו לתלמידיו והם תופסים אותם בקבלה מידי רבם וכגון ברייתא דר' חייא ור' אושעיא ובר קפרא שדקדקו מן המשנה ופירשו והוסיפו אעפ"י שהוא תלמוד סדור בידו מפי אחרים ואין בהם תוספת משלו אפילו הכי הוראה היא ואסור. וא"ת כיון שאסרנו הוראה מן ההלכה למשה מסיני ק"ו מן התלמוד. אין הכי נמי אלא דמחדא לא שמעינן לכולהו והוה מוקימנא ליה בתלמוד לחודיה אבל מן ההלכה שרי וכיון דכתיבי תרויהו שמעינן דכולהו אסירי. והאי דאקדים להלכות קודם לתלמוד משום משמעותא דקרא דהאי אשר דבר ה' טפי משמע כהלכה למשה מסיני יותר מן התלמוד שזה מפי המקום וזה מדעת החכמים עצמם. יכול זה המקרא כלומ' שלא יורה לו דבר שהוא פשוט מן המקרא ת"ל ולהורות ואין כאן הוראה דזיל קרי ביה רב הוא. ובכריתות יש גירסא אחרת יכול משנה ת"ל ולהורות, כיון שאסור להורות מתוך המשנה אם הגיד לו מה שבמשנה ולא פסק לו ענין אחר ולא אמר לו וכן הלכה אין זו הוראה. ר' יוסי בר' יהודה אומר מנין אף התרגום פי' שהוא מותר אעפ"י שהוא מפרש יותר מן העברי ת"ל ולהורות ואין זה הוראה דזיל קרי ביה רב הוא וכבר התרגום נעשה לנו כעברי לכל דבר. ובכריתות ר' יוסי בר' יהודה אומ' יכול אף התלמוד ת"ל להורות כלומ' כיון שהוא תלמוד ערוך בפיו מפי רבותיו שמועות סדורות והלכות פסוקות ואינו מוסיף מדעתו מותר שאין זה הוראה אלא ספור דברים. כאן הגירסות משונות זו מזו ויש עלינו לסמוך על הגמרא שלנו יותר מזה. ושם הוא פוסק הלכה כר' יוסי בר' יהודה, וקא מקשי ליה והא רב לא מוקים אמורא עליה משום שכרות, שאני רב דאורויי מורי, ולוקים ולא לורי כלומר יאמר להם ההלכות הסדורות בידו ולא יוסיף מדעתו כלום, שאני רב דאי איפשר ליה בלא הוראה, אגב פלפוליה אי איפשר דלא מחדש בה מידי.
<h2>דף טו.</h2>
א"ר עקיבא שאלתי את ר"ג ואת ר' יהושע באטלס של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד מהו, חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת. אמרו לו לא שמענו, אבל שמענו בבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואים אנו שהדברים ק"ו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"א ה"ח]. הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו וכו', במס' כריתות פר' אמרו לו [ט"ו ע"א] מתרץ לה הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא כגון אליפז בא על אמו והוליד ממנה שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד ממנה עמלק ובא על אחות אמו שהיא אחותו בת אביו שהיא אחות אביו מן האם. וקא מבעיא ליה שמות מוחלקין או גופין מוחלקין דהכא שמות איכא גופין ליכא, ופשטו ליה דשמות מוחלקין מקל וחומר מה הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחת שהן שם אחד חייב על כל אחת ואחת, הכא דשמות מוחלקין לא כל שכן. והבא על חמש נשיו נדות נפקא לן מואל אשה בנדת טומאתה לחייב על כל אשה ואשה.
שאלו ר"ע אבר המדולדל בבהמה מהו, אמרו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור. וכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך ממנו והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו, ורואין אנו שהדברים ק"ו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"א ה"ט]. ועוד שאלן אבר המדולדל בבהמה מהו. פי' מדולדל שאינו יכול לעלות ארוכה ולחיות ממנו אם הוא טמא במקומו או טהור אם נחשוב אותו כאלו נתלש ממנה ואבר מן החי מטמא טומאת נבלות כדאית' בפרש' ויהי ביום השמיני, ופשטו ליה שהוא טהור. ובכריתות מוקי לה להא מילתא דמוכי שחין בניתזין בכל כחו דבשעת פרישתו לא הוי חבור כלל ולא מקבל טומאה מיניה. והא דתנן במס' חולין [קכ"ז ע"א] האבר והבשר המדולדלין בבהמה הרי אלו מטמאין טומאת אוכלין במקומן וכו', ודבתרה נמי דתנן [שם קכ"ט ע"ב] האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין וכו'. הנך תרתי בתר דשמעינהו מיניהו קבעינהו במתני' ואגמרינהו לתלמידיהו. והתם נמי פליגי עליהו במיתה עושה ניפול דר' מאיר סבר אע"ג דבחייהן לא מטמאו במקומן כי מתה בהמה מחר חזינן לאבר כאלו נתלש מחיים כדכתי' וכל אשר יפול עליו מהם במותם מיתה עושה ניפול דבאבר מן החי דשרצים קמיירי כדאית' בפר' שרצים, ר' שמעון סבר מיתה אינה עושה ניפול והאי וכל אשר יפול וכו' הכי קאמר אינו מטמא עד שיפול והאי במותם כעין מיתה פרט ליבשין שאינן מטמאין.
<h2>דף טו:</h2>
ועוד שאלו ר' עקיבא השוחט חמשה זבחין בחוץ בהעלם אחד מהו, חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת, אמרו לו לא שמענו. א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה, ורואה אני שהדברים ק"ו. א"ר שמעון וכי מה ראייה האוכל לשוחט, אלא כך שאלן באוכל נותר מחמשה זבחין בהעלם אחד מהו חייב אחת על כולם או אחת על כל א' ואחד, א"ל לא שמענו. א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחד ואחד משם מעילה, ורואה אני שהדברים ק"ו. א"ר עקיבא אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, א"ל השב, א"ל לא אם אמרת במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה צרף את המעילה לזמן המרובה תאמר בנותר שאין בו אחת מכל אלו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"א הלכה י'—י"ב]. ועוד שאלן השוחט חמשה זבחים בחוץ וכו' פי' קא מבעיא ליה חלוק זבחים אי כגופין דמו או לא דגופי נדות פשיט' ליה דחלוק הוויין מיהו גופי בהמות מבעיא ליה אי חשיבי לחלק או לא ופשט ליה דגופין הוו מק"ו השתא תמחויין מחלקין אפי' בבהמה אחת ק"ו גופי בהמות דמחלקין ור' עקיבא לא קבלה מיניה אע"ג דלענין מעילה גופין ותמחויין מחלקין לגבי נותר ושוחט בחוץ לא מחלקין כדאיתא לקמן. אמר ר' שמעון וכי מה ראיה אוכל לשוחט, מפ' בכריתות מה לאוכל שכן נהנה. אלא כך שאלן האוכל נותר וכו'. שעשה בה את המאכיל כאוכל וכו' כדתנן [מעילה כ' ע"א] נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, ומאי כאוכל הכי קאמר כאלו נטלה הוא ואכלה הוא. צירף את המעילה לזמן מרובה, מה שאין כן בנותר דבעינן כזית אכילה בכדי אכילת פרס.
<h2>דף טז.</h2>
א"ר עקיבא שאלתי את רבי אלעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו, חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת. אמר לי חייב על כל אחת ואחת מק"ו, מה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אח(ו)ת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו לא אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת. אמר לי הבא על הקטנות יוכיח שאין בהן אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו לא אם אמרת בבא על הקטנות שאף על פי שאין בהן עכשיו יש בה לאחר זמן, תאמר בשבת שאין בה לא עכשיו ולא לאחר זמן. אמר לי הבא על הבהמה יוכיח, ואמרתי לו הבהמה כשבת. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"א הי"ג]. העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו, מפר' לה בכריתות [ט"ז ע"א] דזדון שבת ושגגת מלאכות קמיבעיא ליה שבתות אי כגופין דמיין או לא וולדי מלאכות במקום מלאכות אם חייב על תולדה במקום אב והאי דקאמר ומה נדה שאין בה תוצאות וכו' מתרץ לה תני נדות כלומר כי היכי דנדות הויין גופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחד אף שבתות הוו גופין לחלק. ודקאמר נמי הבא על הבהמה יוכיח הבא על הבהמות קאמר. ואיכא מ"ד התם דהא לא קמבעיא ליה דכגופין דמיין אלא שגגת שבת וזדון מלאכות קא מבעיא ליה דאין כאן גופין מוחלקין שהרי אינו מכיר בשבתות כלום כמו שמכיר בגופי הנדות שאעפ"י שאינו יודע בטומאתן מכיר הוא בגופיהן הילכך מחלקין עליה ואע"ג דאין כאן גופין [מוחלקין] קמבעיא ליה ימים שבנתים אי הויא ידיעה לחלק או לא. פי' הואיל והוא מותר במלאכה בנתים וכל העולם עושין מלאכה וימי השבתות רואה אותם בטלים אעפ"י שאינו מתבונן מהם הוו עליה כידיעות מפני שהיה לו לדעת. וכן בנדה אפי' נדה אחת שאין כאן גופין אם ראתה ובא עליה וטבלה וראתה ובא עליה כיון דבימי טומאתה אינה מתעסק' עמו בשמושו ובלבישת בגדיה ובקשוטיה כמו שמתעסקת בימי טהרתה אותן ימים הויין ליה ידיעה לחלק שהיה לו להתבונן בהם. ודקאמר ליה ר' אליעזר הבא על הבהמה יוכיח לאו דשייכי בבהמה ימים שבנתים דהכא ודאי ליכא שום חילוק, מיהו סבירא ליה לר' אליעזר כיון דבהדי עריות כתיבא וכתי' בסוף כל העריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ואמר מר הוקשו כל העריות זה לזה בהמה נמי כנדה דמיא לחלק בין כל ביאה לביאה, ומבהמה ק"ו לשבת. ואמר ליה ר' עקיבא הבהמה כשבת דבהמה לא הוקשה לעריות מדכתי' בסופיה דקרא ונכרתו הנפשות העושות ומשמע בועל ונבעלת ובהמה לאו בת כרת היא א"נ כי אתקש לשאר מילי כגו' העראה אבל לחלק לא. ולמאן דאמר דימים שבנתים קא מבעיא ליה בשגגת שבת וזדון מלאכות אי הויא ידיעה לחלק או לא איכא לאקשויי היכי מיבעיא ליה לר' עקיבא ולדי מלאכות במקום מלאכות אם חייב אתולדה במקום אב או לא והלא זדון מלאכות הוא ואפילו אקצירה וטחינה נמי לא מיחייב אלא חדא וכל שכן על תולדה במקום אב. ואיכא למימר דבתרי דוכתי קמיבעיא ליה וה"ק העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבת אחת בזדון שבת ושגגת מלאכות בהעלם אחד מהו, אי נמי מלאכה אחת בשבתות הרבה בהעלם אחד בשגגת שבת וזדון מלאכות מהו. וקמייתא הויא בעיא דתולדה במקום אב ובתרייתא נמי דימים שבנתים אי הויין ידיעה לחלק או לא. והאי דקאמרינן הכא לר' אליעזר בנדה משום דימים שבנתים הויין ידיעה לחלק, לדבריו דר' עקיבא קאמר ליה דאילו לדידיה אפי' בנדה אחת ואפי' בלא טבילות באמצע מחייב ר' אליעזר על כל אחת ואחת כדאיתא התם וטעמיה דר' אליעזר משום דאי איפשר לצרפן להני ביאות וביבמות נמי אמרי' לר' אליעזר דמחייב על כל כח וכח דמשמע אפילו בביאה אחת נמי מיחייב טובא.
<h2>דף כב:</h2>
רבי עקיבא אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה. רבי מנחם ברבי יוסי אומר הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים, צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים, אם כך ענש הכתוב את השוגג על אחת כמה וכמה שיענש את המזיד. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"ב הלכה ח'—ט']. רבי יעקב אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים. תמה אני מפני מה החמירה [תורה] בספק חלב יותר מן הודאי שהודאי כפרתו בסלע והספק בשתי סלעים, ועוד לענין הטובה כלום יש מעילה בספק מצוה יותר מן הודאי ולמה הזכיר יתרון העונש בספק מן הודאי. ונראה לי כי טעם יתרון העונש בספק מן הודאי מפני החרטה וכח התשובה הוא כי היודע שחטא ודאי מאד הוא מצטער בנפשו ומתחרט על פשיעתו ומתודה על חטאו וכח התשובה גדול למחילתו ולהקל כפרתו, אבל מי שחטא בספק אינו מצטער כל כך ואינו מתחרט ואין תשובתו חזקה ולפיכך החמיר המקום בכפרתו, ומזה הטעם עצמו הזכיר יתרון עונש הספק מן הודאי לומר בא וראה כמה הקל המקום מחטאו של זה מפני תשובתו. ואם לחוטא ודאי הועילה התשובה להקל מחצה בכפרתו קל וחומר למי שעושה מצוה מדעתו שהיא מקילה עליו מעונש עונותיו, ואם מי שיבא לידו ספק מצוה שמקילה עליו מעונש עונותיו מפני שמדה טובה מרובה ממדת פורענות כדגמרי' ממרים במסכ' סוטה [י"א ע"א]. צא וחשוב כמה פרוטות יש בשתי סלעים [קרוב] לאלפים במס' קידושין פר' א' [י"ב ע"א] מפרש שאינן אלא אלף וחמש מאות ושלשים ושש פרוטות אבל מפני שהן יותר מחצי האלף השני קרא אותן קרוב לאלפים.
<h2>דף כג:</h2>
[ויקרא ג' ט"ז] כל חלב לה', לחייב על חלב מעילה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פ"כ ה"ד]. פי' אע"פ שאין מעילה בקדשים קלים דלא קרינ' בהן מקדשי ה' על חלב מיהת מועלין דהא כתיב ביה לה'. [פירוש הראב"ד מכת"י]. [ויקרא ה' ט"ו] מקדשי ה', המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים שאינם לשם. אין לי אלא פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שכולם לשם, מנין לרבות עולה שעורה מתנה לכהן, קדשי קדשים בשרם ואימוריהם לפני זריקת דמים ואימוריהם לאחר זריקת דמים ואימורים קדשים קלים לאחר זריקת דמים תלמוד לומר קדשי ה' ריבה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"כ ה"א]. ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים נפקא לן מכל חלב לה' האמור בפרשת שלמים שהוא מיותר והוא לא נאמר אלא לאחר זריקה והכי איתא בחולין [קי"ז ע"א] ובכריתות [כ"ג ע"ב].
<h2>דף כה.</h2>
[ויקרא ד' ד'] והביא, אף לאחר יום הכפורים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה ג' ה"א]. והביא, אף לאחר יום הכפורים, קרא יתירא קא דריש דכתיב והביא את הפר אל פתח אהל מועד וכו' דלא הוה צריך למכתב והביא את הפר, אלא לומר שאין יום הכפורים מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאין כדאיתא בפר' בתרא דכריתות.
[ויקרא ה' ט"ו] והביא [את אשמו], אף אחר יום הכפורים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פ"כ ה"ו]. פי' לפי שמצינו באשם תלוי שיום הכפורים מכפר כפרתו כדאיתא בכריתות פ' בתרא [כ"ה ע"א] יכול אף באשם כן לכך הוצרך לומר והביא אף לאחר יום הכפורים.
<h2>דף כז:</h2>
[ויקרא ד' כ"ג] והביא אף לאחר יום הכפורים. קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואין יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה אבל יוצא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה ת"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן החמורה לחמורה ומן הקלה לקלה שכן אין מגלח על בהמת נזירות אביו אבל יוצא בקרבן אביו במעות שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה שכן הוא מגלח על מעות אביו בזמן שהם סתומים ולא בזמן שהם מפורשים תלמוד לומר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. יכול לא יצא בקרבן אביו אבל יוצא בקרבן עצמו ת"ל על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. יכול לא יצא בקרבן עצמו בבהמה שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה שכן אם הפריש בהמה לחלב והביא לדם לדם והביא לחלב הרי זה לא מעל ולא כיפר אבל יוצא בקרבן עצמו במעות שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה ומן החמורה לחמורה ומן הקלה לקלה שכן אם הפריש לחלב והביא לדם לדם והביא לחלב הרי זה מעל וכיפר ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשום חטאתו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה ו' הלכה א'—ה']. הא דקתני שכן אינו מגלח על בהמה שהפריש אביו לנזירותו ומת אבל יצא במעות שהפריש אביו אפי' מן החמורה על הקלה וכו' ומת שכן הוא מגלח על מעות וכו' בזמן שהן סתומין פירוש שלא פירש אי זה לעולה ואי זה לחטאת וכל זמן שלא נתפרשה החטאת סתומין נינהו ואם מת עד שלא הביא קרבנותיו בנו מגלח נזירותו עליהם והלכה היא בנזיר שאע"פ שדמי חטאת מעורבין בהם ראויין לנדבה ואם קבל הבן נזירות על עצמו על מנת שיגלח על מעות אביו מגלח. אבל אם פירש דמי חטאת לחטאת ילכו לים המלח דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ויש מי שדורש כן מן הפסוק ופלוגתא היא בנזיר [כ"ז ע"ב]. שכן אם הפריש בהמה על חלב והביאה על דם הרי זה לא מעל ולא כפר אבל יצא במעות שהפריש מקלה לחמורה וכו' שכן אם הפריש מעות על חלב והביא על דם הרי זה מעל וכפר. מפרש לה בכריתות [כ"ז ע"ב] הכי קאמר כיון דלא מצי מעיל לא מכפר הילכך לא מצי משנה אבל מעות כיון דאי משנה להו מעיל ומייתי קרבן מעילה אימא בתחלה נייתי נמי קמ"ל. הא דקת' בהמה כיון דלא מצי מעיל לא מכפר הכי קאמר כיון דלא מצי מפיק לה לחולין לפי שאין בהמת קרבן יוצאה לחולין על ידי מעילה כלל והכי איתא במס' מעילה פרק הנהנה מן ההקדש [י"ט ע"ב]. והאי דקאמר דלא מצי מעיל לפי שאין לשון מעילה אלא שינוי שהוא משנה מקדש לחול והכי איתא התם. אבל מעות כיון דמשנה להו מחלב לדם ונפקי להו לחולין משעה שלקח הבהמה להביאה קרבן על הדם ואם הביאה על הדם כפר אימא בתחלה נמי יהא רשאי להביאה לקרבן דם אחר שכבר לקחה לדם. לכך נאמר קרבנו על חטאתו בפרש' יחיד שאפי' בקרבן עצמו אינו מביא קרבנו מחטא זה לחטא אחר ואע"פ שכבר נתחללה מקדושה הראשונה וחלה עליה קדושה שניה אינו רשאי להביאה בתחלה לשם דם אלא יחזור ויקדישנה לשם חלב אי נמי תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה חטאת חלב.
[ויקרא ה' ו', י', י"ג] מחטאתו מחטאתו על חטאתו מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר מביאין מהקדש כשבה שעירה מהקדש שעירה כשבה מהקדש כשבה ושעירה תורין ובני יונה מהקדש תורין ובני יונה עשירית האיפה. כיצד הפריש לכשבה או לשעירה העני יביא עוף העני יביא עשירית האיפה הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה ושעירה הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף הפריש העוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה לפי שאין לעוף פדיון לכך נאמר מחטאתו מחטאתו על חטאתו. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י' הלכה ט'—י']. מחטאתו [מחטאתו] על חטאתו מה ת"ל, פירוש חד בעשירות וחד בדלות וחד בדלי דלות. מנין אתה אומר מביאין מהקדש כשבה או שעירה ומהקדש כשבה ושעירה תורין ובני יונה וכו', לכך אמר מחטאתו בהנך כלומר אפילו מקצת חטאתו יביא שאם הפריש מעות לכשבה והעני ואין לו צרכיו שאין לו במה לעלות לירושלים ולהביאו כדאמרינן לקמן שהוא נחשב לעני יכול הוא להביא במקצת המעות תורין והשאר יעשה בהן צרכי הדרך. ולהכי כתב רחמנא במנחה על חטאתו לומר שמוסיף עליה והולך, שאם הפריש מעות לעשירית האיפה מחטאתו והעשיר מוסיף עליהם מעות ומביא כשבה או תורין לפי מה שהעשיר, ולא נאמר שיביא קרבן עשיר מביתו והנהו מעות יפלו לנדבה כמו מותר חטאת, ואיתא להא שמעתא בכריתות פרק בתרא. וכן אם הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה והעני אם רצה יביא בדמיה עוף. הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה אפילו נפל בו מום שהוא נפסל בו מע"ג המזבח שנעשה מחוסר אבר אפ"ה אין לו פדיון שלא נאמר פדיון אלא לבהמה כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים [ק' ע"ב].
<h2>דף כח.</h2>
[ויקרא ה' ז'] אחד לחטאת ואחד לעולה והביא, שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. ומנין אם הפרישם הוא יהא הפרישו הפרש, ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פי"ח ה"ד]. אחד לחטאת ואחד לעולה והביא שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת. ומנין שאם הפרישם הוא יהא הפרשו הפרש ת"ל וכו', פירוש מצוה היא שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה הואיל ועיקר עשייתן ביד כהן ובלא הפרשת כהן אי אפשר. ובפרשת זבים וזבות כתיב ועשה אותם הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה ודרש' התם מלמד שמפרישם הכהן כלומר הרי למדנו ממקום אחר שמפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה ומנין שאם הפרישם הוא יהא הפרש ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה והביא וזהו שאמר כאן שיפרישם הכהן כלומר הרי למדנו ממקום אחר שמפרישם הכהן וכן הדין הואיל ועשייתן ביד כהן. ומנין שאם הפרישם הוא יהא הפרש ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה [והביא]. ובמסכת יומא [מ"א ע"א] ובכריתות [כ"ח ע"א] גרסינן אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן פי' בלקיחת בעלים בשעה שמקדיש אותם יכול לומר זה חטאת וזה עולה ואם לא אמר בשעת לקיחה אינו יכול עוד להפרישם עד שעת הקרבה שיפריש אותם הכהן ואמרינן התם מאי טעמא דרב חסדא דכתיב ביה ביולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת הרי לקיחת בעלים אמור וכתיב ועשה אותם הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה הרי עשיית כהן הילכך הא דאמרינן הכא שאם הפרישם הוא יהא הפרש בשעת לקיחה קאמר. וקשיא לי לרב חסדא עיכובא דשעת לקיחה מנא ליה. איכא למימר מדכתיב בזב וזבה וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה ובא לפני ה' ונתנם אל הכהן ועשה הכהן אותם אחד חטאת ואחד עולה ש"מ ה"ק מכיון שלקחם ולא הפרישם בשעת לקיחה שוב אינו יכול להפרישן אלא ונתנם לכהן ועשה אותם הכהן וכו' וכן בזבה.
[ויקרא ט"ו ט"ו] ועשה אותם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. מנין שאם הפרישם הוא יהיה הפרשו הפרש, ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה ונתנם אל הכהן. [תורת כהנים מצורע פרשת זבים פ"ה הט"ו]. מנין אם הפרישם הוא יהא הפרשו הפרש ת"ל אחד חטאת ואחד עולה והביא אותם אל הכהן. פירוש במצורע הוא ובדלות דשמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. ובמסכת יומא [מ"א ע"א] ובכריתות [כ"ח ע"א] רב חסדא מפיק טעמא להפרש בעלים מדכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. ואפשר דרב חסדא הא אתא לאשמועינן דכל הפרשת כהן לאו הפרשה היא וכל הפרשת בעלים נמי לאו הפרשה היא, אלא הפרשת כהן בשעת עשייה והפרשת בעלים בשעת לקיחה וההיא ודאי לא נפקא לן אלא מיולדת.
